שיקולים של עו"ד (תובע) בניהול תיק ליטיגציה אזרחית בעידן המשפט הנמוג

  _{מחבר : עו"ד ציון בהלול ליטיגטור מומחה באומנות החקירה}

מבוא: 

המאמר הנוכחי ידון בסוגית השיקולים של התובע (עו"ד) בליטיגציה אזרחית, כחלק ממאפייני המשפט הנמוג והשפעתו על תהליך ההתדיינות האזרחית. ליטיגציה הינה למעשה מונח מקובל לתיאור הטיעון בבית המשפט בין על ידי התובע לבין אם מדובר בתהליך התדיינות של נתבע. התדיינות המנוהלת על ידי עורכי דין בהתאם לתחום התביעה. התדיינות אזרחית, במהותה הינה התדיינות שלרוב אורכת זמן רב יותר וזאת בשל משתנים שונים המשפיעים על מערכת המשפט והדין האזרחי השונים במהותם מאופי ניהול הליך בדין הפלילי. תופעת התמשכות וסחיבת התביעות האזרחית מוכרת הן בעולם והן בישראל, וזאת למרות התפיסה הרווחת כי זכותו של כל אדם להביא לבית המשפט את העוולה שנעשתה נגדו ולהצגת הצדק בפומבי. בין הסבכים השונים הקיימים בתביעות האזרחיות, ניתן לראות את השפעת תקנות הסדר הדין האזרחי הכוללות מאות רבות של תקנות ותתי סעיפים וכללים פרוצדוראליים המקשים על אופי  ניהול התביעה האזרחית. בשל המורכבות של סדר הדין האזרחי, בתביעה אזרחית יש צורך בעורך דין הבקי ומכיר היטב את התקנות ואופי ההליכים כך שיוכל להיות עורך הדין הטוב ביותר עבור הלקוח, שכן כל טעות או חוסר בקיאות של עורך הדין יכולה להכריע ולהשפיע על התוצאה הסופית וההכרעה של בית המשפט. מטרת העבודה הנוכחית היא לבחון את השיקולים השונים העומדים בפני התובע (עו"ד) בתהליך ליטיגציה אזרחית במסגרת השפעת השינויים של המשפט הנמוג. במסגרת המשפט הנמוג, הפכה מערכת המשפט למעין של שדה קרב וכוחות בכל הנוגע לסמכויות השונות של המעורבים: עורכי דין ושופטים בתהליך המשפטי. כאשר, עיקר ההשפעה נקשרת למעורבות והסמכות שניתנה לשופטים להוביל את התיקים האזרחיים להסדר ופשרה, ולהימנע ככל שניתן מקיום של תביעות והגברת העומס על מערכת בתי המשפט. ובהתאם לכך, ניתן לראות מצב בו תביעות אזרחיות נגמרות ללא הכרעה של ממש, וזאת בשל מעורבות השופטים והניסיון לבצע פשרה במסגרת כותלי בית המשפט ותהליך ההתדיינות.[1] למעשה, יוצא כי התמורות של מערכת המשפט וביזור המערכת המשפטית הובילו למצב בו מערכת המשפט הינה שדה של שחקנים שונים: שופטים, עורכי דין וצדדים כאשר כל אחד מן השחקנים מחזיק בשיקולים שונים המשפיעים ומנתבים את דרך הפעולה שלו במסגרת ההליך המשפטי. התמורות של המשפט האזרחי הובילו למצב בו, תביעה אזרחית הופכת לנטל על מערכת המשפט ויש להובילה להסדר או פשרה שינוהלו הן על ידי השופט או על ידי עורך הדין המשמש כמפשר וזאת כדי להוביל לסיום ההליך המשפטי, ולהקל על עומס בית המשפט. התפיסה הרווחת היא כי עורך דין מחויב לנאמנות ללקוח, ולפעול ככל שניתן במסגרת החוק כדי לקדם את האינטרסים של הלקוח, ולהוביל להצלחת התיק. עם זאת, מאפייני המשפט הנמוג ומעורבות השופטים בהתדיינות האזרחית יכולה פעמים רבות להשפיע על אופי ההתנהלות וההתדיינות של העו"ד התובע, ובהתאם לכך להשפיע על ההכרעה וסיכויי ההצלחה של התביעה. העבודה הינה עבודה עיונית המבוססת על ספרות משפטית הבוחנת את התמורות שחלו במערכת המשפט הישראלי, והן את תהליכי הביזור במערכת המשפט המשפיעים על אופי ניהול תהליכי הליטיגציה האזרחית. פסקי הדין והספרות המשפטית המובאת בעבודה הנוכחית משקפת את המצב והשיקולים העומדים בפני עו"ד התובע בליטיגציה אזרחית, ומהם השיקולים והגורמים המשפיעים עליו בעת ההתדיינות היכולים להוביל למצב של הכרעה, או לחילופין לפשרה בתיק. 

השפעות של ביזור מערכת המשפט על תהליך הליטיגציה 

כאמור, ליטיגציה הוא שם מקובל לתיאור הטיעון המשפטי בבית המשפט. תפקיד טיעון הנעשה לרוב על ידי עורך דין בהתאם להתמחות המשפטית שלו: דין אזרחי או פלילי. תחום הליטיגציה והטיעון בבית המשפט מוסדר בתקנות סדר הדין האזרחי,[2] תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים,[3] והן במסגרת חוק סדר הדין הפלילי.[4] תקנות הקובעים את אופי ניהול ומהות הליטיגציה במערכת המשפט. עד לכניסת הרפורמות והשינויים במערכת המשפט הישראלי במאה ה – 20, נהוג היה לראות את תהליכי הליטיגציה כחלק מהייצוג המשפטי שניתן ללקוח. בשנים האחרונות, ועם השינויים שחלו במבנה מערכת המשפט תחום הליטיגציה מצריך מחויבות רבה יותר ומיומנות רבה יותר של עורך הדין. הסיבה לכך נעוצה בעומס הרב הקיים על מערכת בתי המשפט הנוטה לקצר את ההתדיינות המשפטית, שינוי סדרי דין אזרחיים שמטרתם להפחית את תהליכי הליטיגציה בע"פ במסגרת כותלי בית המשפט, ובמקומם להנחיל תביעות, עדים, מסמכים והצהרות בכתב. ובכך, למעשה שונו תהליכי הליטיגציה וכל שינוי יכול להשפיע על סיכויי ההצלחה לתביעה.[5] 

 מבנה מערכת המשפט הישראלי 

מערכת המשפט הישראלית כוללת בתוכה: דין אזרחי ופלילי. במסגרת הדין האזרחי נכללים דינים והליכים אזרחיים הכוללים את הפן העסקי, מנהלי, דיני עבודה ועוד. הליך אזרחי מתחיל עם הגשת כתב טענות, ולרוב נמשך עד לשלב הערעור.  בעוד, הליך פלילי מנוהל על פי סדרי הדין הפלילי ומתארים מצב בו המדינה פתחה בהליך משפטי נגד אזרח בגין עבירה פלילית ולא אזרחית ויכולה להימשך מכתב האישום ועד לשלב הפס"ד. מטרת ההליך המשפטי הוא לבחון את הדרכים הקיימות והסבירות של ההכרעה באותו סכסוך משפטי. כלומר, בדין האזרחי תחילה יש לבחון האם קיימת עילה להצדקת כתב טענות והבאת הצד השני להתדיינות משפטית לאחר בירור ומיצוי כל ההליכים הקיימים. לאחר גיבוש כתב הטענות ועוד טרם הגעת הצדדים להתדיינות משפטית, ישנו שלב קדם המשפט בו הצדדים רשאים לדרוש את גילוי המסמכים שברשותו והצגת שאלון לצד השני בכדי לקבל פרטים נוספים אודות פרטי ההליך וידיעת כל אחד מן הצדדים אודות המידע הקיים אצל הצד השני. לאחר מכן, ניתן להמשיך לשלב ההוכחות והסיכומים המתגבשים לבסוף ומשפיעים על פסק הדין הקובע האם ייקבע לתובע פיצויים או סעדים בגין העוולה והסיבה בגינה פנה לדין האזרחי.[6] במסגרת השינויים שחלו במערכת המשפט, ניתן לראות את תופעת המשפט הנמוג המתירה למעורבות צד ג' להיות חלק מתהליך ההתדיינות המשפטית – אזרחית, וזאת על מנת לפעול לקידום ומציאת פתרון ליישוב הסכסוך ולטעון את טענות התובע/  הנתבע בפני בית המשפט בניגוד לעורכי דין והליכים הקשורים לענייני מס או חוזים בהם לרוב אין צורך בתהליכי ליטיגציה בין התביעה להגנה, לבין הצורך להגיב במהרה לשינויים החלים והתאמת התהליך לשינויי מערכת השפיטה של המשפט הנמוג המתירה מעורבות מלאה של השופט ורצונו להוביל את התביעה האזרחית לסיומה במהרה.[7] למעשה, כל מעורבות ושינוי במגמת ההחלטות ותהליכי הליטיגציה במהלך הדיון משפיעים השלכות מהותיות על האופי הדיוני של התביעה האזרחית, ועל התוצאה הסופית שלה: לטובה או לרעה על זכויותיו של התובע וזכויות הנתבע. השלכות שלרוב הינן גורם ישיר של מעורבות מערכת השפיטה על תהליך ההתדיינות של הצדדים, והבאת השופטים את ההתדיינות למצב של יישוב סכסוך במהרה, ובכך מפחיתים את היכולת של הצדדים לטעון בבית המשפט ולהשמיע את טענותיהם בדבר הסכסוך. ולכן, עיקר תוצאת ההכרזה במשפט האזרחי נעשה על בסיס הסיכומים והתצהירים שהוגשו לבית הדין.[8] בהיבט הפורמלי, מערכת המשפט בישראל הינה מערכת ריכוזית הפועלת לפי היררכיה. לעומת זאת, בהיבט המוסדי מערכת המשפט בנויה משלוש ערכאות שונות הקובעות את ההיררכיה המוסדית: בית משפט העליון, מחוזי ולבסוף בית משפט השלום. כל מערכת משפטית, כוללת את תחומי השיפוט שלה והחשיבות של פסקי הדין. למשל, בית משפט המחוזי המהווה כבית משפט לערעורים על פסיקות בית משפט השלום, ובית משפט העליון המהווה כערכאה האחרונה לערעור על פסק של בית המשפט המחוזי. כאשר, פסיקות בית המשפט העליון מהוות לרוב החלטה והלכה המכפיפה את שתי הערכאות הנוספות לאותה החלטה מתוקף היותה תקדים מחייב של מערכת המשפט.[9] על פניו, ההיררכיה המתקיימת במערכת המשפט מבוססת על אידיאולוגיה של היררכיה הקובעת את המשקל של פסקי הדין השונים בהתאם לתחום ההתמחות והסמכות של בית המשפט. כאשר, בית המשפט העליון הוא הגורם האחרון עליו ניתן לערער. חיזוק לאופייה הביזורי של מערכת המשפט ואופי ניהול ערכאת הערעור במערכת המשפט ניתן לראות בפס"ד בר – עוז שם נקבע כי, ישנה חשיבות רבה למערכת הריכוזית והביזורית של מערכת השפיטה. מטרת המערכת היא לשמור על וודאות ויציבות תהליכים משפטיים, ומניעת מצבים בהם ניתן יהיה לערער ולפסוח על תהליכי התדיינות וערכאות הדיון.[10] בהתאם לכך, פסק בית המשפט כי לא ניתן לערער על החלטה של בית המשפט העליון, ומחייב את כלל הערכאות המשפטיות לפעול על בסיס החלטת העליון שהסתמך על הלכות ותקדימים קודמים, והדרך היחידה היא על ידי חקיקה המבטלת את כוח הפסיקה וההלכה של בית המשפט העליון.[11] יוצא אפוא כי, מערכת השפיטה מבוססת על היררכיה המגדירה את מיקומה ומעמדה של כל אחת מן הערכאות השיפוטיות: ערכאות דיוניות ועד לערכאות הערעור. במקרה של התדיינות אזרחית, ניתן לראות את השפעת ביזור מערכת השפיטה בכל שמרבית התביעות האזרחיות אינן מסתיימות בפס"ד מנומק, ולרוב מסתיימות בפשרה או מובילים למצב  של החלטה אחרת שאינה נחשבת כפסיקה סופית, אלא, כמעין עסקת פישור או גישור בין הצדדים להם שותף בית המשפט ומקבל את ההסדר.[12]  הסיבה לביזוריות המשפיעה על תהליכי ההתדיינות האזרחית ברובה סמויה מן העין. עם זאת, הספרות המשפטית מציגה גורמים שונים המשפיעים על תהליכי הליטיגציה האזרחית וכוחם במסגרת השינויים שחלו במערכת השפיטה: תפיסה כי הערכאות הדיוניות מבוססת על עקרונות ניהוליים, ופחות על דגש של ערכים מהותיים; המבנה המוסדי: ריכוזיות, ביזור והיררכיה המשפיעים על אופי ניהול ההתדיינות האזרחית ועל היכולת של התובעים או הנתבעים להשמיע את קולם במסגרת ההתדיינות עצמה בעל פה.[13] 2.2

 תמורות במאה ה- 21 במשפט האזרחי 

סוף המאה ה – 21 הוצעו תיקונים לסדרי הדין בכל הנוגע לאופי ההתדיינות בבתי המשפט, ולתופעת תביעות הסרק המגיעות לבית המשפט ומוסיפים על העומס והנטל של מערכת המשפט. תהליכי ההתדיינות נתפסו כהליכים משפטיים המגבירים את הנטל והעומס המוטל על תפקידי השופטים, ולהיגררות של סחבת דיונית המאפיינת את ההתדיינות האזרחית. תיקונים אלו בכל הנוגע לבעיות המוגדרות בסדרי הדין, העידו בין היתר על הצורך של מערכת המשפט למנוע ולמצוא פתרון לבעיות העומס במערכת המשפט והסחבת הדיונית על ידי גישת צדק המציעה פתרונות חלופיים להתדיינות המשפטית, ולהימנעות ממצב בו השופטים מנסים להוביל לפשרה וסיום ההתדיינות ולהוביל לסיום התיק בכל מחיר.[14] כאמור, נראה כי שינויים אלו והעומס הכבד המוטל על השופטים הובילה לניסיון לצמצם את שיעורי העומס והשלכותיו, על ידי שינוי תקנות סדר הדין. בין הרפורמות השונות שנקבעו נעשה תחום הליטיגציה האזרחית כתחום שיש להפסיקו ולהימנע ממצבים בהם ההתדיינות נמשכת פרק זמן רב מידי, דבר המגביר את העומס על בתי המשפט. בהתאם לכך, שופטים רבים הפכו להיות מעורבים בניהול הליטיגציה האזרחית והפיכתה למצב של ניהול פשרה, גישור ומשא ומתן בין הצדדים ואי הגעת ההליך האזרחי למצב של תביעה. התוצאה הייתה מצב של ביזור סמכויות בכל הנוגע לתהליך המשפט האזרחי. בחינת התמורה האידיאולוגית העומדת בשינויים במשפט האזרחי ובמערכת השפיטה, הובילו למצב בו מערכת השפיטה תויגה כמערכת של ניהול תיקים ופחות בתחום שיפוטי ומכריע. הגורם המשפיע על השינוי שעבר במערכת השפיטה האזרחית מובאים בשיטת השיפוט האדברסרית הקלאסית אז סדרי הדין התבססו על פרשנות ליברלית ואוטונומיה מלאה של המתדיינים, תוך קיומו של חשדות וספקות במדינה ומוסדותיה כממסד שאינו מקיים הליך הוגן שנועד למצוא ולהוציא את הצדק אל האור.[15] בין מאפייניו הבולטים של הדין האזרחי בגישה האדברסרית הוא התפיסה כי, עיקר תכלית הדין האזרחי הוא חשיפת האמת ועשיית הצדק. לפי פסיקה המבוססת על הגישה האדברסרית הקלאסית הדרך לחשיפת האמת ועשיית הצדק היא על ידי מתן שליטה  מלאה וכמעט מוחלטת אצל המתדיינים בכל הנוגע לניהול ההליך המשפטי והליטיגציה.[16] כלומר, רק מקום בו המתדיינים עצמם מנהלים ומחליטים אודות המשך ההתדיינות ניתן יהיה להגיע אל האמת ועשיית הצדק אל מול הערכאות המשפטיות. על בסיס גישה זו, ניתן לראות כי בניגוד למשפט הנמוג שיטת השיפוט האדברסרית אינה מעניקה משמעות וסמכות לשופט לנמהל את ההתדיינות האזרחית, ומעורבות בהליך האזרחי הינה מינימלית וכמעט שאינה מורגשת, ועיקר ההשפעה היא של המתדיינים עצמם ובאי כוחם המנהלים את הדין עצמו. הסיבה לכך, היא מתוך תפיסה וחשש שמא השופט יהפוך שלא במודע וברצון להיות פרקליטו של אחד מן המתדיינים דבר שאינו מקובל ונהוג בשיטה האדברסרית המחייבת הפרדה בין השופט לבין התיק עצמו בשל ניגוד אינטרסים ושיבוש הליך הוגן.[17] מפסיקת בית המשפט בכל הנוגע למעורבות השופט בניהול הדין האזרחי, והתערבות השופט בתהליך ההתדיינות עלולה להוביל למצב בו מערכת השיפוט מאבדת מיוקרתה, ומובילה למצב בו השופט הופך להיות פרקליטו של המתדיין ולא יוכל לשמש ולשמור על יוקרת תפקידו כשופט שנועד לבחון את קיומו של הצדק. מציאת האמת ועשיית הצדק בכל הנוגע לבעיית העומס במערכת השיפוט, התחזקה ביתר שאת בשנות ה – 80 בתהליכי הדין האזרחיים. שנות ה – 80 של המאה ה – 20 הובילו למגמה בה תכלית הדין האזרחי הוא יישוב הסכסוך, ופחות התמקדות בעשיית הצדק ומציאת האמת כפי שנהוג היה בשיטת השיפוט האדברסרית. בהתאם לכך, החלה מגמה שהושפעה מעומס בתי המשפט בה תהליכי התדיינות בדין האזרחי נסובו סביב מציאת פתרון ליישוב הסכסוך ופתרונו במהרה על ידי ניהול הדין האזרחי בהסכמה וכבוד הדדי בין המתדיינים.[18] הובלת המשפט האזרחי אל התדיינות המבוססת על פשרה, נעשתה בין היתר מתוך שיקולים של יעילות ורצון הצדדים להוביל את הסכסוך ליישוב וזאת ללא מעורבות או שיקול דעת של השופט להכריע בין הצדדים. לכאורה, שיטה המבטלת את תכלית המשפט האזרחי ומציאת האמת ללא התייחסות לדיני הראיות וחלקים מדיני הדין האזרחי המחייבים  את מציאת האמת ועשיית הצדק במסגרת המערכת המשפטית האמונה ואחראית על הליך הוגן ועשיית צדק עם באי בית המשפט. בעוד, לדעת אחרים עיקר תכלית הדין האזרחי בין התפקידים של השופט הוא להוביל לסיום ויישוב הסכסוך בהתאם למקובל בין המתדיינים ללא מעורבות ושיקול הדעת האישית והשיפוטית של השופט.[19] לכאורה, ניתן לראות כי השינויים שחלו במאה ה – 21 והעומס המוטל על בתי המשפט הגדירו מחדש את תהליך ההתדיינות האזרחית ותפקיד המעורבים בהליך. למשל, התפיסה כי מטרת העל ותפקידו העיקרי של המשפט האזרחי הוא להוביל למציאת פתרון ויישוב הסכסוך, וזאת על ידי בירור האמת אך לא כמטרה העיקרית של ההליך המשפטי שאינו מחייב את מציאת האמת וחקר האמת על ידי בית המשפט, שכן כל מניעת בירור האמת ועשיית הצדק מהווה פגיעה בתקנת הציבור וזכות המתדיינים.[20] עמדה זו השתנתה עם כניסת הרפורמות והתיקונים של סדרי הדין האזרחי, ותכלית המשפט האזרחי נעשתה להוביל לסיום הסכסוך. ובהתאם לכך, תחום השיפוט ומציאת האמת מתגמד במקרים בהם הצדדים הסכימו לסדרי הדין והביעו הבנה והסכמה על תהליך הפשרה בין הצדדים. לפיכך, במקרים בהם המתדיינים מסכימים על אופי יישוב הסכסוך ופתרונו, אין עוד מדד השפעה על מציאת האמת בהליך השיפוטי בדין האזרחי. וכל מקרה בו אחד הצדדים מפר את הדין וההסכם שנוצר בין הצדדים על בסיס ראיות ומסמכים שהחזיקו בהם עוד טרם הפשרה, מהווים פגיעה בהליך השיפוטי ומערכת הדין האזרחי המחייב כיבוד ושמירה על הסכמים וחוזים.[21] על בסיס תפיסות אלו, נראה כי גישת המשפט האדברסרית המונעת מצב של מעורבות של השופט בתהליך ההתדיינות האזרחית הינה מוצדקת ונכונה. שכן, על מנת שניתן יהיה לשמור את ההסכם ופתרון שהוצע בין הצדדים ליישוב הסכסוך יש למנוע מצב של מעורבות שיפוטית היכולה לפגוע ביישוב הסכסוך בין הצדדים. יחד עם זאת, מקובל ורצוי כי מערכת השיפוט האזרחית תאפשר מעורבות שיפוטית לניהול ומציאת פתרון ליישוב הסכסוך בין המתדיינים הופכת את השופט למעורב בדין המשפטי, ומורידה אותו מסמכות השיפוט ומעניקה לו מעמד של פרקליט ועורך דין של אחד הצדדים, ולא עוד כדמות שיפוטית המציגה נושא משרה ציבורית במינוי המדינה שעיקר תפקידו הוא גילוי האמת. השינויים והתמורות של הדין האזרחי, אם כן השפיעו בין היתר על התפקיד השיפוטי של השופטים מתפקיד אחראי למציאת האמת ושמירה על זכויות האדם והמתדיין, לתפקיד של ניהול תיק במהירות ויעילות. על בסיס התורות הניהוליות והנורמות הציבוריות ניתן לפצל את אופי ניהול התיקים על ידי השופטים על ידי חלוקה בין כלל הגורמים השיפוטיים המעורבים בתהליך הדיון.[22]  שינויים אלו וחלוקת התפקידים במערכת השיפוט, הובילו את השופטים למעורבים ופעילים בעיצוב הליטיגציה האזרחית וביכולת של השופט להכריע על תוצאותיה. התפיסה היא, כי מעורבות של השופט בהליך הדיוני עוד בשלבים המוקדמים מהווה שלב הכרחי שיוכל להוביל לפתרון ויישוב הסכסוך במהירות ויעילות בהתאם לתפיסה ומטרת העל של תכלית הדין האזרחי. אופי המעורבות של השופט, הובילה למצב בו ההשפעה היא הפסקת ההתדיינות בכותלי בית המשפט, והעברת הסכסוך אל גישור, פישור או בוררות. התוצאה של כך היא ניהול נכון ויעיל של מערכת המשפט והפחתת העומס על השופטים על ידי חיסכון זמן ניהול התיקים.[23]  תהליכים אזרחיים בהם מסכימים הצדדים לתהליכי הפשרה על ידי השופט המציע את קווי הפשרה, או לחילופין מעניק לשופט את הסמכות להכריע על דרך של פשרה מוביל למצב בו הדין האזרחי וההליכים האזרחיים אינם ממצים עד תום את הדין האזרחי, ומעידה במובן מסוים על כישלון מערכת בית המשפט, ובמקרים מסוימים ניהול תיק אזרחי עד תום נתפס ככישלון של השופט שלא הצליח להוביל לסיום הליטיגציה האזרחית ויישוב הסכסוך ללא תביעה.[24] לסיכום הספרות המשפטית הקיימת בפרק הנוכחי, ניתן לראות כי השינויים במערכת השפיטה הן בארץ והן בעולם הובילו למצב בו בית המשפט אינו עוד שופט בהליך האזרחי לחקר האמת, אלא, פועל לקידום וניהול התיק במהירות ויעילות המובילה ליישוב הסכסוך וסיומו גם בדרכים של פשרה. כאשר, התפיסה הרווחת היא תפקידו ותכליתו של המשפט האזרחי כדין של ניהול מהיר של התדיינות אזרחית שאינה מחייבת מציאת האמת, אלא, פשרה וגישור בין הצדדים ופחות כלי שנועד לשמור ולהגן על זכויות וערכים מהותיים של מערכת השפיטה. 

תפקיד התובע בליטיגציה האזרחית 

בדומה לשינוי שחל בתפקידו של השופט בליטיגציה האזרחית כמנהל תיק, ואחראי לניהול הסכסוך ויישוב הסכסוך במהירות ויעילות ניתן לראות שינויים בתפקידו של עו"ד התובע בדין האזרחי ובהתדיינות האזרחית כמי שאחראי על שמירת הזכויות והאינטרסים של הלקוח. השינויים שחלו בסדרי הדין האזרחי הובילו לסטייה מהותית מהאופן בו מנוהל ההליך האזרחי, והוביל למצב בו עיקר ההתדיינות נעשית בכתב, ופחות על בסיס מקום של טיעון בעל פה בכותלי בית המשפט. ובהתאם לכך, ניתן יהיה לחסוך את תהליכי הסחבת של הליטיגציה האזרחית והובלת התיק במהרה לפשרה בין הצדדים.[25] 3.1 תפקיד התובע בליטיגציה האזרחית תפקידו של התובע, הוא למעשה הצגת העובדות והראיות המוכיחות את זכאותו וזכויותיו לקבלת הפיצוי והסעד מצד הנתבע. לפי השיטה האדברסרית תפקידו של התובע לייצג את האינטרס הציבורי ובירור האמת. עם זאת, עיקר הקשיים של התובע מתייחסים למציאת עדויות וראיות המוכיחות את האמת, לרבות היכולת של התובע להוביל לביטול המשך ההליך המשפטי והן על תוצאות ההכרעה הסופית של הדיון המשפטי המשפיע על הצדדים.[26] בליטיגציה אזרחית, תפקידו של התובע וכוחו נעשים בדומה לתפקיד בילוש. עבודת הליטיגטור היא למעשה חיפוש אחר ראיות ועדויות היכולים להוכיח את האמת ושכנוע בית המשפט בטענותיו. אופי עבודתו של התובע והגעתו להתדיינות האזרחית מחייבת אותו גיבוש ותכנון של אסטרטגיות של איסוף נתונים היכולים להיתפס כשוליים, אך במסגרת ההתדיינות וההכרעה נתונים אלו יכולים לבוא לטובתו. לכאורה, נראה כי תפקידו של עורך הדין הוא ליטיגציה. עם זאת, בעשורים האחרונים ניתן לראות יותר התייחסות וחשיבות לאומנות הטיעון בבית המשפט. במסגרת ההליך האזרחי והשינויים שחלו בדין האזרחי חלה חובה של הליטיגטור לדעת ולשלוט בסדרי הדין, ידיעת טענות הצדדים ובקיאות בראיות הקיימים, יכולת וכישורי חקירת עדים ומומחים, והן הבנה והכרה של שפת הגוף לצורכי ערעור האמינות של העדים מול בית המשפט. והחשוב ביותר הוא תפקידו של הליטיגטור להוביל לשכנוע השופטים בדבר צדקות הלקוח שלו והזכות שלו בסכסוך מול הצד השני, ובמקרים מסוימים לסרב להליכי הפשרה אותו מציע בית המשפט.[27]  השינויים של סדרי הדין האזרחי והתקנות הובילו למצב בו הליטיגציה האזרחית השתנתה וקיבלה משמעות אחרת במסגרת הדין האזרחי. כאשר, עיקר השינוי הוביל להגשת התצהירים עוד טרם ההתדיינות, עד כדי מצב שניתן היה להכריע ביישוב מבלי להגיע להתדיינות אזרחית, ולהוביל את הצדדים לפשרה. במסגרת זה גוברת חשיבותו של התובע ותפקידו להובלת ההליך האזרחי למצב בו הוא פועל לקידום האינטרסים והזכויות של הלקוח. הסמכויות של השופט בהצעת הפשרה ומעורבות בניהול ההתדיינות האזרחית, מובילה לקידום המטרות המרכזיות של הליך אזרחי והוא יישוב הסכסוך במהירות. לפיכך, במקרים כאלו דרך השיפוט של השופט אינה תואמת את הדרך של מתן פסק הדין בדומה לפסק הדין שיינתן במסלול הרגיל. כלומר, ההליך הקדם משפטי מהווה את השלב המכריע בו יוכל התובע להציג את טענותיו ולמנוע מצב בו השופט יבחר להוביל את התיק לפשרה וליישבו מבלי לחקור אחר האמת והתבססות על כתבי הטענות והתצהירים שאינם מחייבים כי הנאמר בהם הוא אמת, אלא, דרך להסתרת האמת והעלאת הקושי באיתור האמת.[28] על פניו, התובע המגיע להליך האזרחי נאלץ לשקול ולבחון את התובנות העולות מהגשת המסמכים המוצגים בדיון המקדמי, ובחינת המצב הקיים בו יחליט השופט להוביל את ההתדיינות לפשרה או לבירור. ובהתאם לכך לפעול להצגת כלל האמת והנתונים שיוכלו לסייע לתחום השיפוטי והימנעות מפשרה שכל מטרתה היא הובלה לסיום התיק, והן להכנה מרבית לשלב שמיעת ההוכחות היכולות להעניק יתרון לתובע.[29] מנתונים עולה כי בשל השינויים והתיקונים ברפורמת הסדר האזרחי, כ – 6% מהתביעות האזרחיות לא התבררו והובאו לכדי תהליכי ליטיגציה וטיעונים בפני בית המשפט, ולרוב הסתיימו בפסקי דין שאינם מנומקים, או במסגרת החלטה אחרת של פשרה המקבלת משמעות ותוקף של פסק דין. זאת ועוד, ב – 7% מן התביעות שנפתחו נוצר מצב כי השינויים שחלו הובילו את התובע לסור מתביעתו מה שמשפיע על המשך ההתדיינות המשפטית בין הצדדים ועל היכולת לסיים את היישוב.[30] במקרים בהם גוברים הסיכויים כי התביעה תגיע לפשרה, נוטים עורכי הדין התובעים לפעול בדרך ליברלית וחוקית התואמת את התקנות וחוקי המדינה. חיזוק לכך, ניתן לראות בעיקר בדין האזרחי ובמסגרת פעולות חברתיות ציבוריות המעניקות לתובעים את היכולת לפעול ולקדם את האינטרס הציבורי במסגרת המשפטית. דוגמא לכך ניתן לראות בקרב התובעים של אלה הפועלים לשימור האינטרסים של האוכלוסייה הפלסטינית במדינת ישראל ולהשגת זכויותיהם על ידי טיעון וליטיגציה במסגרת ההתדיינות המשפטית כחלק מתפיסה ושפה משפטית אותה מכירים עורכי הדין ויכולים לסייע להם במהלך הדין.[31] במובן מסוים נראה כי תפקיד העורך דין במסגרת הליטיגציה היא עיקר תפקידו של העורך הדין הנוהג על פי שיטת המשפט האדברסרית. אולם, עם השינויים שחלו בתחום השיפוט בעיקר במדינות המערב, פעמים רבות גם עורכי הדין התובעים נוטים להציע ללקוחותיהם להגיע לדרך של פשרה וליישב את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט, וזאת בשל המורכבות של ההליכים האזרחיים ואופי התפיסה החדשה  של ההתדיינות האזרחית ותכלית הדין האזרחי.[32] המסקנה העולה היא כי, בשל השינויים שחלו במערכת השיפוט והמעבר לשיטת שיפוט חדשה, יצרה מציאות התדיינות בה ההתדיינות מבוססת על שיתופיות ומעורבות של כל הצדדים ליישוב הסכסוך ופתרונו ופחות על התנגחות משפטית ו"הצגת שואו" בכותלי בית המשפט והטיעון. 3.2

 השפעת המשפט הנמוג על תפקיד התובע  

 כאמור, ההשפעה של השינויים במערכת השיפוט והיווצרות המשפט הנמוג הובילה למצב בו בתי המשפט נוטים להפנות ולהוביל את התביעות האזרחיות אל פתרונות החלופה ליישוב סכסוכים: גישור, בוררות ופישור הנעשה על ידי השופט עצמו בכל הנוגע ליישוב סכסוכים אזרחיים. על אף הדמיון והתפיסה שנעשתה בקרב הציבור הרחב הגישור והפישור אינם תהליך דומה אך בשל החדשנות שבמונח פישור, נכלל תהליך הפישור כחלק מפעולת הגישור שנועדו להוביל ליישוב הסכסוך אל מחוץ לכותלי בית המשפט.[33]  בין ההבדלים הבולטים בין הגישור לפישור, יש לשים לב לפרקטיקה ולשיח המשפטי המתקיימים בכל אחד מתהליכי יישוב הסכסוכים. הפישור השיפוטי הוא תהליך בו השופט האחראי על ההתדיינות יושב ומעורב בתהליך הבאת הצדדים לפשרה. בעוד, בתהליך הגישור והפישור הנתפס במסגרת הקשר בין הגישור לפישור הקבוע בסעיף 79 לחוק בתי המשפט המכיר בסמכותו של בית המשפט והשופט בהליכים אזרחיים לסיים את הסכסוך ולפסוק על דרך הפשרה.[34] למעשה, ניתן לראות את ההבדל המתקיים בין הפישור השיפוטי הנעשה באולמות בתי המשפט, לבין פסיקה והכרעה בדרך של פשרה המובילה לסיום ההתדיינות בתיק. במסגרת המשפט הנמוג ותופעת המעורבות של השופט, מעניקים הצדדים למעשה לשופט את ההסכמה לשמש כמפשר ולהכריע שלא על דרך השפיטה המקובלת, אלא, בדרך של פשרה שתוביל לסיום התיק.[35] כלומר, יישוב סכסוך על ידי גורם שלישי המסייע ומייעץ לצדדים כיצד לסיים את הסכסוך ומסייע במציאת פתרונות ליישוב הסכסוך שלא באפשרות הרגילה וללא יכולת של הצדדים ליישב את הסכסוך מבלי להגיע לתביעה. בבחינת תפקידו של התובע כמגשר או מפשר ניתן למצוא מספר היבטים משותפים הנקשרים למהות תפקידו של התובע בהליך האזרחי: מעורבות צד ג', הבאת הסכסוך ליישובו בהסכמה, והן קיום פגישות עם הצדדים להבאת הפתרון וקידום סיום הסכסוך.[36] עם זאת, ניתן לראות כי ישנם מספר הבדלים מהותיים המשפיעים על תפקידו והשיקולים של התובע במקרים של פישור שיפוטי: אופי השיח בין הצדדים, התוצאה והשפעתה על הצדדים, תפיסת התפקיד של צד ג', אופי ומטרת הפגישות עם הצד השלישי והן השפעה של שיקולים כלכליים: זמן ועלויות.[37] הפישור השיפוטי במשפט הנמוג, משנה את זהות השחקנים בתהליך הפשרה. כלומר, השחקנים הראשיים איתם ייעשה הדיון הם עורכי דין. תפקידו של השופט כמי שאחראי על הפישור הוא ניסיון שכנוע של עורכי הדין להסכים לפישור השיפוטי ולהוביל את ההתדיינות למצב של פשרה ויישוב הסכסוך, ופחות מעורבות של הצדדים וניהול שיחות עם המתדיינים עצמם ובעלי הסכסוך בכל הנוגע לפתרונות היכולים לענות על אינטרסים שונים של הצדדים.[38] למעשה, השיח הנעשה במסגרת הפישור הינו שיח המבוסס על זכויות בהיבט הצר של הפרשנות. תפקידו של התובע (עורך דין) להעביר אל ידי המפשר את כלל הנתונים הקיימים בתיק, והצגת הבעיה כפי שעולה מכתבי הטענות בין הצדדים. כלומר, התמקדות המפשר על נתונים קיימים בלשון עבר ובנתוני התיק עצמו והזכויות העומדות לטובת התובע וההפרה של הזכויות שהופרו בגינן הוגשה התביעה האזרחית.[39]  בניגוד לגישור, עיקר הליטיגציה האזרחית נעשית בין עורכי הדין ומול השופט המפשר. הדיון והטענות מועלות בעיקר מול השופט המפשר. הטענות מובאות במתכונת של דיאלוג המתקיים בין עורכי הדין בשפה משפטית המובנת לעורכי הדין. כלומר, אין מקום להתדיינות וטיעונים של הצדדים עצמם, אלא, ליטיגציה מובהקת של טיעונים משפטיים בין התובע לבין ההגנה ומול המפשר הנמנים כולם עם העולם המשפטי.[40] כאמור, נוצר מצב כי המשפט הנמוג מנהל התדיינות משפטית בין שחקנים שכולם מהזירה המשפטית. המפשר עצמו מסתמך על המומחיות ומעמדו המקצועי בכל הנוגע להכרעה. במקרה זה, ככל שהתובע יעביר את כלל המידע והמסמכים הקיימים בידיו, יוכל המפשר לנתח את התיק ללא ספקות בכל הנוגע להוכחות וניתן יהיה לדלג על שלב ההוכחות ובירור החולשות והחזקות במסגרת הטיעון המשפטי.[41] כלומר, התדיינות מול מתפשר הנעשית על בסיס שיח משפטי ושמירה על זכויות של התובע. לפיכך, לרוב ניתן יהיה לראות מפשרים שופטים או עורכי דין המנוסים בתחום של העילה והתביעה האזרחית. יוצא אם כך, כי בזמן הפישור השיפוטי השיח הינו עמוק יותר ומתעסק יותר בכתבי הטענות והמסמכים הגלויים, תוך שמירה והצדקת הזכויות של התובע. בעוד, בגישור השיח הינו שיח של הבנת האחר וזיהוי הצרכים של הצדדים באופן שווה. עם זאת, גם בפישור ההכרעה הינה הכרעה המוסכמת על שני הצדדים. אולם, בפישור ההכרעה והתוצאה יהיו דומים לתוצאה הסבירה להינתן במסגרת קיום תהליכי הליטיגציה בכותלי בית המשפט. לפיכך, התוצאה שניתנה במסגרת הפשרה בין הצדדים תכלול בין היתר את הסעדים והפיצויים להם זכאי התובע. על בסיס הבדלים אלו, ניתן לראות כי הפישור מוביל את עורכי הדין והן את הנוכחים בחדר בהצגת המומחיות והניסיון המשפטי שלהם. היכולת המקצועית של המפשר ושל עורכי הדין בזמן הפישור השיפוטי מעניק להם יתרון על הצד השני ועל היכולת להוביל לתמרון הפשרה וההכרעה בהתאם לרצונם וזאת על בסיס  הכרת הנסיבות והחוקים הקיימים המאפשרים הצעה של פשרה הנוטה לטובת צד התובע כחלק מתפקידם כטוענים ומשכנעים במסגרת תהליכי הליטיגציה.[42]

 השפעת הפשרה על יחסי לקוח – עו"ד ותוצאות ההתדיינות

 כאמור, בליטיגציה אזרחית המגיעה לכדי מצב של פשרה, עו"ד התובע מושפע ומשפיע על תהליך ההכרעה והמשך ההתדיינות השיפוטית. בהתאם לכך, נבחנת ומושפעת מחדש מערכת יחסי לקוח – עורך דין המוגדרים בין היתר על בסיס התוצאה וההכרעה של הפשרה. 4.1 

השפעת הפשרה על הצדדים להתדיינות 

כאמור, המעבר והתמורות שנעשו בשיטת השיפוט והפיכת עורכי הדין והשופטים למפשרים המובילים את הליטיגציה האזרחית לפשרה, מגדירים מחדש את תפקידו של התובע. על פי הגישה המתמקדת בייצוג ממוקד לקוח, תפקידו העיקרי של עורך הדין הוא שמירה על האינטרסים של הלקוח וקידום מטרותיו ללא התייחסות והתחשבות בצרכים והאינטרסים של הצד השני. בהתאם לכך, כל התנהלות גם אם אינה מוסרית נתפסה כמקובלת במסגרת תפקידו של עורך הדין השומר על האינטרסים של הלקוח.[43]  מהספרות המשפטית עולה כי השינויים בסדרי הדין האזרחי, הגדירו את תכלית ההתדיינות האזרחית כתהליך פישור מהיר ויעיל המתנהל בין עורכי הדין וזאת ללא השפעה או שינוי של השקפות או תפיסת עולמם של הצדדים עצמם. כלומר, במקרים מסוימים על מנת שניתן יהיה להוביל את ההתדיינות לפשרה, על התובע לסגת מעמדות מסוימות ולוותר על חלק מהדרישות של התביעה כדי שניתן יהיה להגיע להסכמה שההתמקדות היא התוצאה. יוצא כי, הליכי הפישור מובילים למצב בו אין מקום לשיפור יחסי הצדדים. ועיקר ההתמקדות היא התוצאה והיכולת של התובע כעורך דין להמשיך ולשמור על האינטרסים של הלקוח. את היכולת של עו"ד להמשיך ולשמור על תפקידו במסגרת יחסי לקוח – עורך דין נעשית על ידי שיח הזכויות של הפישור הנעשה בישיבות נפרדות שמטרתן לברר ולדון בסוגיות המשפטיות וניתוח הסכסוך באופן כזה הבודק אופציות להגיע לפשרה. לרבות, ניהול התדיינות והשמעת הטענות של הצדדים המסייעים למפשר להציע את הפשרה ולא על ידי אחד הצדדים.[44] למעשה, ניתן לראות כי עבור עורכי הדין במשפט הנמוג והמעורבות של מערכת השיפוט בהכרעה  ובניהול ההתדיינות מובילה ומחזקת את הצורך של עורך הדין והתובע לשמור על האינטרסים של הלקוח ולחזק את הקשר בין העו"ד לבין הלקוח וזאת על ידי מקסום סיכויי ההצלחה והזכייה של הלקוח.[45] הספרות המשפטית מציגה מצבים בהם השינויים שחלו בשיטת השיפוט, והצורך של עורך הדין לשמור על יחסיו עם הלקוח והצדקת היותו עורך דין הפועל לטובתו הובילה למצבים בהם ההתדיינות והטיעונים הופכים לאגרסיביים יותר, הסתרת מידע וגיבוש אסטרטגיה של פגיעה והיעדר התחשבות בצרכים של הצד האחר, העיקר להיות הצד המנצח על בסיס "משחק סכום האפס" המבחין בין מנצח לבין מפסיד.[46] שיטת ההתדיינות האזרחית אומנם השתנתה וקיבלה תפנית באופי השיפוט ותהליכי הליטיגציה, כאשר שיטת המשפט האדברסרית אינה מתקיימת עוד, ובמקמה ניתן לראות יותר מרכיבים של שיטת שיפוט אינקוויזטורית שתפקידה לשמור ולהגן על זכויות הצדדים.[47] עם זאת, ניתן לראות כי המשפט הנמוג ומעורבות השופט כמפשר מובילה עורכי דין להמשיך ולנהוג בשיטת השיפוט האדברסרית, וזאת למרות ניסיונות של מערכת המשפט לשנות את מודל ואופי הדיוני של הדין האזרחי ושמירה על עקרונות תום הלב ואי שימוש לרעה בהליכי המשפט.[48] עם זאת, ניתן לראות כי היותם של השופטים משמשים לעיתים כמפשרים מעניקה לעורכי הדין ולתובעים מעמד של עורך דין שיתופי הממשיך לשמור על האינטרסים של הלקוח, ולפעול להשגת הפשרה הטובה ביותר עבור הלקוח וזאת על ידי טיעונים והבאת הטענות והמסמכים הרלוונטים היכולים לסייע בשכנוע הצד השני בצדקת הלקוח ולהביא ליישוב הסכסוך בתנאים הטובים ביותר עבור הלקוח שלו.[49] כלומר, הגדרת יחסי לקוח – עורך דין על בסיס מודל "עורך דין פותר בעיות" על ידי התחשבות בכלל השיקולים והאינטרסים הקיימים לטובה ולרעת הלקוח שלו, ובכך להוביל לפתרון הבעיה בדרך הטובה והמועילה עבור הלקוח.  4.2 

שיקולים המשפיעים על ההכרעה 

בין הביקורות הקיימות בכל הנוגע לתפקידו של השופט ומעורבותו במשפט הנמוג, יש הסבורים כי השופט צריך להימנע ממצב בו הוא מביע את עמדתו ולהעניק לבאי הכוח של הצדדים פתרונות ורעיונות ליישוב הסכסוך בלבד. בהתאם לכך, תהליך הפישור השיפוטי במשפט הנמוג אינו מבטא את האוטונומיה של הצדדים ובאי כוחם, אלא, מביל את עורכי הדין להוביל להסכמה ופשרה ככל שניתן באופן שיתאים לצורכי הלקוח באופן דומה לתוצאה אותה יכלו להביא עורכי הדין במקרה של התדיינות וליטיגציה בפני שופט. לרוב, השיח השיפוטי בשיפור יעסוק בעיקר בזכויות המהותיות של התובע והפתרונות העומדים לטובתו בכל הנוגע לפיצויים כספיים וסעדים מצד הנתבע אותם יוכל התובע להשיג על ידי העלאת טענותיו ויכולת השכנוע שלו כבר בשלב המקדמי. לעומת זאת, בליטיגציה האזרחית השיקולים העומדים בפני התובע משתנים בהתאם לחסמים העומדים בפני התביעה בכל הנוגע לסיכויי ההצלחה, לבין הצורך במציאת הפתרונות והיתרונות הקיימים בהבאת הסכסוך לפשרה. תובע בליטיגציה אזרחית הנעשית במסגרת המשפט הנמוג, מעניקה לתובע שיקולים נוספים המצריכים אותו להעניק ייעוץ ללקוח בכל הנוגע לסיכויי ההצלחה וההפסד שלו בנוגע למהות והנסיבות של הסכסוך. לפיכך, יציע וינהל התובע טיעונים והוכחות המצדיקות את טענותיו מול המפשר, וזאת כדי להשיג ולשמור על היתרון של הלקוח שלו ולהשפיע על אופן השיפוט של המפשר בשלבים המתקדמים של הליטיגציה  הנעשית על שיח משפטי המעניק מקום לניסיון ולידע המקצועי של עורך הדין.[50] שיקול נוסף המשפיע על ההתדיינות של התובע מתייחסת להשפעת המידע הקיים אצל הצדדים. גילוי המסמכים וידיעת המידע הקיים אצל כל אחד מן הצדדים מסייעת לעורך הדין התובע לעבד את המידע והתובנות שיוכלו לגבש את ההכרעה ולהבאת היישוב לפתרון בהסכמה. אומנם, השיח השיפוטי בפישור אינו מבוסס על מטרות מסוג זה, אלא, נועד להוביל לשכנוע המפשר באמיתות דבריו והזכויות של התובע. כלומר, הגברת החשיבות של גילוי המסמכים עוד בשלבים המוקדמים לטיעונים גם בהיבט הגבולי והמוגבל של חשיפת המידע מה שאינו מקובל בתהליכי הליטיגציה האזרחית המחייבת גילוי מסמכים וחשיפת המידע באופן חופשי.[51] לכאורה, הדומיננטיות והמעורבות הפעילה של המפשר בתהליך ההתדיינות האזרחית מובילה למצבים בהם הצדדים בהשראת עורכי דינם לומדים לשמור על הסודיות ולא לדבר על הכול באופן חופשי בפני המפשר. על בסיס השפעת הכרעת המפשר וההצעות אותן הוא יציע לפשרה היכולים להשפיע על סיכויי ההצלחה של התובע, חשיפת המידע במשפט הנמוג ומעורבות השופט נעשית על בסיס מספר עקרונות שמטרתן לשמור על התחרותיות בין עורכי הדין: השיח והמידע שנמסר למפשר ולצד השני מבוסס על נימוקים משפטיים בהתאם למתווה הטיעון והליטיגציה המשפטית התומכים ומצדיקים את עמדת התובע וזכויותיו, ופחות התמקדות ומסירת מידע אודות הבעיות המהותיות הקיימות בסכסוך.[52]  זאת ועוד, חשיפת המידע יהיה על בסיס שיקולים תחרותיים המציגים את הצד השני באור שלילי ואילו את התובע באור חיובי. על בסיס זה, המידע והשיח אינו יכלול שיח של התנצלות או הודאה של התובע בטעות. כלומר, שמירה והימנעות מחשיפת מידע היכול להוות כסימן חולשה של התביעה היכול לערער את הטיעון המשפטי.[53] לכאורה, נראה כי במקרה של ליטיגציה אזרחית התובע אינו מייחס חשיבות ומשמעות כלשהי למשמעות ולתרומה החברתית של ההתדיינות. הפישור מציב למעשה את עורכי הדין בזירה מעודנת המשלבת בין המשפט הנמוג לבין מודל ההתדיינות האדברסרית המבוססת על טיעונים משפטיים והופעה בפני בית המשפט בכל דרך שתוביל להצלחת התובע.[54] עם זאת, וחרף המגבלות של הפישור בכל הנוגע לכישורי הליטיגציה ואופי ההתדיינות מול המפשר עורכי דין נוטים להעדיף את המשפט הנמוג והפישור על פני תהליכי הגישור, וזאת מתוך שיקולים של יעילות ורצון לסיים את הסכסוך במהרה ויעילות בדרך של פשרה.[55] מן הספרות הקיימת עולה כי תפקידו ושיקולי התובע בליטיגציה האזרחית, מתייחסים לצורך בהשגת צדק מהיר. כאשר, הצדק המהיר הנעשה בדין האזרחי הוא על ידי התדיינות הצדדים במסגרת השיפוטית, ואי הבאת התיקים במהרה לפשרה או גישור היכולים לפגוע בזכויות של אחד מן הצדדים. בניגוד לזכויות הנאשמים המוכרים באמנה האירופאית, זכויות התובעים בהתדיינות האזרחית אינם מקבלים ביטוי באמנות הבינלאומיות. עם זאת, בשנת 1950 נקבע באמנה האירופאית הזכות הראשונה המגנה על הזכויות של המתדיינים בדין האזרחי. במסגרת סעיף 6 לאמנה נקבע כי כל אדם זכאי לממש את זכויותיו וחובותיו במסגרת הדין המשפטי, הכולל בין היתר הליך משפטי פומבי והוגן בתוך פרק זמן סביר.[56] כלומר, הזכות של המתדיינים בדין האזרחי להביא את הסוגיה והסכסוך שלהם אל בית המשפט שיכריע באופן צודק והוגן בסכסוך, ללא מעורבות והשפעה של שיקולים אחרים. עם זאת, עורכי הדין בוחרים בתהליך הפישור לא רק בגלל המהירות והיעילות בהבאת הסכסוך לפשרה, אלא, בשל ארבעה שיקולים נוספים המהווים שיקולים מכריעים. בתהליכי הפישור עורכי הדין והמפשר הם השחקנים העיקריים, בהתאם לכך עיקר הכוח וההשפעה על המשך ואופי ההתנהלות הדיונית נתונה בידי הכוח של עורכי הדין; אופי ניהול הפישור והמשפט הנמוג מובילים למצב בו עורך הדין יכול להמשיך ולשמור על תהליכי הליטיגציה האזרחית הנהוגה בשיטת המשפט האדברסרית ומחזקת את היתרון של העו"ד; אופי השיח הפישורי והתמקדות בזכויות נוחה יותר עבור עורכי הדין, והן אופי חישוב הוצאות ושכ"ט של העורך דין עדיפים במסגרת הפשרה  על פני תהליכי הגישור שלא ניתן להאריך את שווי העבודה של עו"ד.[57] יוצא אפוא כי השיקולים העומדים בפני התובע בתהליכי הליטיגציה האזרחית על בסיס מאפייני המשפט הנמוג מובילים את העו"ד לפעול על בסיס שיקולים אישיים המחזקים את המוניטין האישי של העו"ד, ומגדילים את סיכויי ההצלחה של התובע על בסיס שיטת שיפוט פישור המאפשר מעורבות של השופט. בהתאם לכך, על התובע להביא את טענותיו ולבסס את הטיעונים הדיוניים בצורה המבוססת על שיח של זכויות והצדקות טענותיו, בצורה כזו המצליחה לשכנע את המפשר להטות את הפשרה לטובת התובע. 

משפט משווה 

במשפט הבינלאומי חובת מערכת המשפט להתאים עצמה לזכויות ולצורכי המתדיין בדין האזרחי, כל שיוכל להתדיין בקלות ובפרק זמן סביר. במילים אחרות, ניתן לראות כי מטרת הסעיף באמנה היא למנוע מצב בו נעשה הפנייה של ההתדיינות האזרחית אל גישור, תהליך היכול לפגוע בזכויותיו של התובע. או לחילופין, אי הצדקת עומס בתי המשפט על העברת ההתדיינות אל פתרונות חלופיים ליישוב סכסוכים בשל עומס תיקים, מצב המהווה בפני עצמו פגיעה במימוש זכויותיו של התובע. יתרה מכך, ניתן לראות בפסיקה האירופאית כי על המדינה החובה להסדיר את מערכת המשפט שלה באופן כזה המונע עיכובים ודחיות של ההתדיינות האזרחית, שכן קצב ההתדיינות תלוי במתדיינים עצמם. אך עם זאת, על בית המשפט לפעול לקידום ההתדיינות והבאת הסכסוך ליישובו בפרק זמן סביר וזאת מבלי לפגוע בהגינותו.[58] לרבות, קידום והפעלת זכויות התובע וזכאותו לפיצויים וסעדים המבוססים על פיצויים עונשיים שנועדו להשיב את המצב לקדמותו על בסיס הדין האזרחי תוך מעורבות השופט בתהליך ההתדיינות והבאתו לפשרה. בית המשפט באנגליה מכיר בזכותו של השופט להיות מעורב בתהליך ההתדיינות האזרחית, ולהיות חלק מהבאת הסכסוך לעסקת טיעון או פשרה כך שתוכל להפחית את העומס הקיים על מערכת המשפט.[59] בפסק דין טורנר פסק בית המשפט האנגלי סמכות וגבולות השופט למעורבות בהתדיינות האזרחית, והאופן בו תתנהל עסקת הטיעון והבאת התיק לפשרה על ידי כינוס באי הצדדים בלשכת השופט והתדיינות בלשכה שם מובאים עסקת הטיעון והסדרי הפשרה על ידי מעורבות פעילה של השופט. במסגרת מתווה  זה, הפסיקה באנגליה מחייבת את עורך הדין של התובע ושל הנתבע לעדכן את הלקוח במסגרת השיחות שהתקיימו בלשכת השופט, ועל תוכן הפגישות הבאות לטובתו או לרעתו של התובע/ הנתבע, כאשר מטרת הידיעה היא להוביל לסיום הסכסוך והודאת אחד הצדדים על אשמתו ובכך, לסיים את התיק.[60] מערכת הפסיקה בארצות הברית אוסרת מעורבות פעילה של השופט בסיום ההתדיינות, או לחילופין הצעת עסקת טיעון ופשרה בחלק מן המדינות.[61] בכל הנוגע למעורבותו של השופט בתהליך הפשרה ועניינה של עסקת הטיעון, נמצא כי השופט יתמצה בעיקר בתחום הפיקוח על אופי ניהול הפשרה, וזאת מבלי שייקח חלק פעיל של ממש בתהליך ניהול הפשרה בין הצדדים או לחילופין יוזמה אישית של השופט להוביל את התיק אל פשרה ועסקת טיעון בין הצדדים.[62]  הן בארצות הברית, אנגליה והן במדינות אירופה המצב הקיים הוא קיומו של דוח וולף הקובע את האופן בו מתנהל הדין האזרחי וההתדיינות האזרחית בכל הנוגע למעורבות של שופט או עורכי הדין בניהול הדין. ההמלצה העיקרית בדו"ח וולף קובעת כי מערכת המשפט צריכה לפעול בכל דרך להבאת הסכסוך ליישוב, והימנעות מפני תביעה. במקרים בהם לא ניתן יהיה למנוע את התביעה אז לנסות ולהוביל את הסכסוך וההתדיינות ככל שניתן למצב של פשרה בין הצדדים.[63] יוצא כי לפי דוח וולף מערכות בתי המשפט צריכות לנהוג בהתאם לאחת משלוש הרפורמות אותן קבע בדו"ח: ניהול התביעות וההתדיינות האזרחית על ידי שופטים, ופחות על ידי עורכי הדין; ניהול  התדיינות ושימוש רב יותר בפשרות ופתרון הסכסוכים תוך הימנעות ממצב של תביעות, תוך הפניית הצדדים לפישור, גישור או בוררות; ניתוב התביעות למסלול הייעודי להן. כאשר, כל אחת מרפורמות אלו נועדו להוזיל את העלויות וההוצאות של ההתדיינות האזרחית. לפיכך, נראה כי בהשוואה למצב הקיים בישראל אימצה במובן מסוים את המלצות דוח וולף ושיטת המשפט האנגלי בכל אופן ניהול ההתדיינות האזרחית והאופן בו כל אחד מן הצדדים מתנהל בערכאה המשפטית. סיכום ומסקנות 

העבודה הנוכחית בחנה את השיקולים של התובע (עו"ד) במשפט הנמוג בכל הנוגע לתהליכי הליטיגציה האזרחית. שיטת המשפט הנמוג הינה שיטה המאפשרת מעורבות של השופט ביישוב הסכסוך בין הצדדים על ידי פישור שיפוטי המוביל את ההכרעה לפשרה בין הצדדים. התמורות של מערכת המשפט וביזור המערכת המשפטית הובילו למצב בו מערכת המשפט הינה שדה של שחקנים שונים: שופטים, עורכי דין וצדדים כאשר כל אחד מן השחקנים מחזיק בשיקולים שונים המשפיעים ומנתבים את דרך הפעולה שלו במסגרת ההליך המשפטי. התמורות של המשפט האזרחי הובילו למצב בו, תביעה אזרחית הופכת לנטל על מערכת המשפט ויש להובילה להסדר או פשרה שינוהלו הן על ידי השופט או על ידי עורך הדין המשמש כמפשר וזאת כדי להוביל לסיום ההליך המשפטי, ולהקל על עומס בית המשפט. במסגרת השינויים שחלו במערכת המשפט, ניתן לראות את תופעת המשפט הנמוג המתירה למעורבות צד ג' להיות חלק מתהליך ההתדיינות המשפטית – אזרחית, וזאת על מנת לפעול לקידום ומציאת פתרון ליישוב הסכסוך ולטעון את טענות התובע/  הנתבע בפני בית המשפט בניגוד לעורכי דין והליכים הקשורים לענייני מס או חוזים בהם לרוב אין צורך בתהליכי ליטיגציה בין התביעה להגנה, לבין הצורך להגיב במהרה לשינויים החלים והתאמת התהליך לשינויי מערכת השפיטה של המשפט הנמוג המתירה מעורבות מלאה של השופט ורצונו להוביל את התביעה האזרחית לסיומה במהרה.[64] תפקידו של עורך הדין בליטיגציה האזרחית היא לשכנע את המפשר בצדקת טענותיו, וזאת על ידי אימוץ מאפייני המשפט האדברסרי המכיר בטיעונים דיוניים המבוססים על מנצח – מפסיד. במסגרת זה, עיקר הניהול של הדין האזרחי נעשה מול משפטנים, זירה המוכרת לתובע ומאפשרת לו שיח משפטי ללא מעורבות של הצדדים עצמם.  בתהליכי הפישור, עיקר תפקידו של התובע הוא להוביל את הדין להסכמה ופשרה בדרך מהירה ויעילה ללקוח. כאשר, עבור התובע ועורכי הדין הפשרה נעשית בזירה המוכרת להם שם מצליחים להמשיך ולנהל משא ומתן תחרותי מול הצד השני. עם זאת, תופעת המשפט הנמוג המאפשר לשופט להיות מעורב בניהול הפשרה ולהציע לדעתו את הפשרה לצדדים והפתרונות יכולה להשפיע על הניצחון והיתרון של העורך דין, ולפיכך עולה חשיבות הידע והבקיאות של התובע בתקנות הסדר הדין, כושר שכנוע ובקיאות בשכנוע הצדדים לקבלת טענותיו. השיקולים העומדים בפני התובע בבואו לטעון בפני המפשר, היא הערכת הנסיבות המהותיות וביצוע ניתוח משפטי של העובדות השנויות במחלוקת. שכן, כל מידע או מסמך שיוצג בפני המפשר יכול להשפיע על ההכרעה.  במסגרת יכולת השכנוע ותפקודו של העורך דין למעשה נמדדים יחסי לקוח – עורך דין וקובעים את תפקידו של עורך הדין וחובתו הן כלפי בית המשפט והן כלפי הלקוח. המסקנה העיקרית העולה מן העבודה הנוכחית מעידה כי השיקולים העומדים בפני עורך הדין התובע בליטיגציה האזרחית הם שיקולים המבוססים על אינטרסים אישיים ושמירת היוקרה של המוניטין שלו. התובע יעדיף להגיע לפשרה ויבוא מנוסה יותר, בהתאם לכך יתרום להבאת היישוב לפתרון בהסכמה, הסכמה שנוטה לטובת הלקוח וזאת על ידי הערכה  נכונה של סיכויי ההצלחה של התובע להצליח בהתדיינות. למעשה, העורך דין במשפט הנמוג אינו עוד מגיע לוחמני ובמטרה להוביל לפגיעה באמינות של הצד השני. אלא, נוקט בעמדה חיובית יותר המבוססת על שילוב בין לוחמנות לשיח של זכויות ושכנוע לטובת הלקוח שלו. שיח משפטי שעיקר מטרתו לבסס ולהציג את הזכויות של התובע ולהוכיח את האשמה/חבות של הצד השני מול השופט, ובהתאם לכך להוביל למצב בו הפשרה תהיה פשרה ותוצאה הדומה להכרעה שהייתה ניתנת במסגרת הליטיגציה האזרחית והטיעונים בבית המשפט. 

ביבליוגרפיה

 א' ברק, על הגישור, שערי משפט ג', 9-10, 2002. א' מירון, סדר הדין האזרחי – בין מהות לפרוצדורה במשפט העברי ובמשפט הכללי. חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה". הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן, 2014. א' קלמנט, ר' שפירא, ר', יעילות וצדק בסדר הדין האזרחי – גישה פרשנית חדשה. משפט ועסקים ז 75, עמ' 114-120, 2007. ג' ברזילי, השפה הדו – ערכית של עורכי הדין בישראל: פוליטיקה ליברלית, כלכלה ליברלית, שתיקה והתנגדות. המשפט טו(1), 193-223, 2009. ד' שוורץ, סדר דין אזרחי: חידושים, תהליכים ומגמות. הוצאת בורסי, 2006. ח' בן – נון, ע' גבריאלי, ייקוב הדין את הפשרה? לביקורת סעיף 79א לחוק בתי המשפט, תשמ"ד- 1984. הפרקליט מו 257, 2002. י' אלרואי, הפישור השיפוטי והגישור. הרשות השופטת 29, 315-316, 1999. י' רוזן – צבי, ההליך האזרחי. אלון הוצאה לאור. עמ' 48-52, 2015. י' רוזן – צבי, רפורמה מיותרת ומזיקה. עורך הדין 28, עמ' 18-22, 2015. י' רוזן – צבי, ביזור מערכת השפיטה בישראל: התפקיד הנסתר של סדרי הדין. משפטים מו, עמ' 8-12, 2018. מ' מירוני, גישור ו- ADR: שמונים שנות היסטוריה כבסיס לשינוי בהגדרת תפקידם של בית המשפט והשופט. הרשות השופטת עמ' 28-32, 1999. מ' מירוני, על מגבלות הפישור ועל בשורת הגישור. דין ודברים ו, 487-489, 2012. ק' וינשל – מרגל, ע' גלון, י' טרבולוס, יצירת מדד משקלות תיקים להערכת העומס השיפוטי בישראל. משפטים מד, 769-771, 2015. ק' פרלמן, יישוב סכסוכים וחינוך משפטי חלופי/הולם למשפטן. משפט 7-10, 2013. ק' פרלמן, שופט מגשר? על שפיטה הסדרית ובין מצוי לרצוי במשפט הישראלי?. משפט ועסקים יט, 365, 2015. ש' לוין, השגות עקרוניות לריפורמה בתקנות סדר הדין האזרחי (תגובה להרצאתו של פרופסור גולדשטיין). משפטים יט, עמ' 675-678, 1990. ש' לוין, תורת ניהול המשפט. בתוך: האן, ד'., כהן – לקח, ד'., בך, מ'. (עורכים) ספר גבריאל בך. 690-693, 2011. פסיקה וחקיקה ישראלית: חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982. תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984. סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984. סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984. הצעה לתיקון תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ג – 1988. תקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א – 2000. ע"א 236/64 חברת "ארדה" בע"מ נ' כץ. ע"א 116/66 חלקה 62 גוש 6946 בע"מ נ' זמל. ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי. רע"א 615/11 סופר מדיק (מדיק לייט) נ' Anton Hubner CMBH & CO. KG רע"א 3749/12 בר עוז נ' סטר. ספרות זרה:  Cobb, S. (1993). Empowerment and mediation: A narrative perspective. 9 negotiation 245-251. Freedman, M.H. (1990). Understanding Lawyers ethics. New – York, 210-213. Goldstein, S. (1997). Administration of justice and financial means, in Law in Motion 211. Goldberg, S., Sander, F. (2003). Dispute resolution negotiation mediation, and other processes ch3 – mediation 111-208. Goldstein, S. (1999). The utility of the comparative perspective in understanding, analyzing and reforming. Procedural Law 25. Lande, J. (1998). Failing faith in litigation? A survey of business lawyers and executines opinions. 3 harv negotiation L.REV 1, p32. Lande, J. (2008). Developing better Lawyers and Lawyering Practices: introduction to the symposium on innovative models of lawyering, J. DISP. RESOL. 1. Luban, D. (1983). The adversary system excuse, in the good Lawyer: lawyer`s role and Lawyer`s ethics, 83-100. Macfarlane, J. (2008). The new Lawyer: how settlement is transforming the practice of law 98. Pp- 60-62. Menkel – Meadow, C. (1999). The lawyer as problem solver and third – party neutral. Creativity and non – partisanship in lawyering, 72 TEMP.L.REV.785. Menkel – Meadow, C., Porter – Love, P.,  & Kupfer, A., (2006). Mediation practice, policy and ethics. Pp-317-342. Miller, H., McDonlad, W., Carmer, J. (1978). Plea Bagaining in the united State 199-216. Mironi, M. (2007). From mediation to settlement and from settlement to final offer arbitration: an analysis to transnational business dispute mediation. 73 Intl J. ARB. MEDIATION. & DISP. MGMT. 52. Mnookin, R., Peepet, S. & Tulumello, A. (2000). Beyond winning – negotiating to create. Value in deals and disputes, pp11-25. Riskin, L. (1982). Mediation and Lawyers. 43 OHIO ST.L.J 29, p- 43.   Resnik, J. (2000). Trial as Eroor, jurisdication as injury: transforming the meaning of article III, 113 Harv. L. REV. 924-926. Rensik, J. (2014). The privatization of process: requiem for and celebration of the federal rules of civil procedure at 75 , 162.U. PA.L.REV(1973). Rubinstein, M., White, T. (1980). Alaska Ban on Plea Bargaining. In plea Bargaining 25. Shapira, O. (2008). Joining forces in search for answers: the use of therapeutic jurisprudence in the realm of mediation ethics, 2 pepp. Disp. Resol.j.243. p- 247. Ury, W., Brett, J.& Goldberg, S. (1989). Getting disputes resolved – designing system to cut costs of conflict. Pp 40-42. Walde, T., (2000). Proactive mediation of international Business & inves. Walde, T. (2004). Proactive mediation of international business & investment disputes involving long term contracts: from zero – sum litigation to efficient dispute management, 5 business.l.intel 99, p 100. Wasik, M., Gibbons, T. & Redmayne, M. (1999). Criminal Justice. Pp 378-391. פסיקה זרה: R.v Turner [1970] 2 Q.B 321 The final report to the Lord Chancellor of the civil Justice System in the England and Wales, entitled Access to justice, submitted by the Right Honourable the Lord Woolf master of the Rools in July , 1996.

[1] ק' פרלמן, שופט מגשר? על שפיטה הסדרית ובין מצוי לרצוי במשפט הישראלי?. משפט ועסקים יט, 365.   [2] תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984.   [3] תקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א – 2000.   [4] חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982.   [5] ק' וינשל – מרגל, ע' גלון, י' טרבולוס, יצירת מדד משקלות תיקים להערכת העומס השיפוטי בישראל. משפטים מד, 769-771, 2015.    [6] א' מירון, סדר הדין האזרחי – בין מהות לפרוצדורה במשפט העברי ובמשפט הכללי. חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה". הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן, 2014.   [7] Goldberg, S., Sander, F, Dispute resolution negotiation mediation, and other processes ch3 – mediation 111-208, 2003.    [8] מ' מירוני, גישור ו- ADR: שמונים שנות היסטוריה כבסיס לשינוי בהגדרת תפקידם של בית המשפט והשופט. הרשות השופטת עמ'28-32, 1999.   [9] סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984.   [10] רע"א 3749/12 בר עוז נ' סטר.   [11] שם.   [12] וינשל – מרגל ואח', 2015. עמ' 823-825.   [13] י' רוזן – צבי, י', ביזור מערכת השפיטה בישראל: התפקיד הנסתר של סדרי הדין. משפטים מו, עמ' 8-12, 2018.   [14] א' קלמנט, ר' שפירא, יעילות וצדק בסדר הדין האזרחי – גישה פרשנית חדשה. משפט ועסקים ז 75, עמ' 114-120, 2007.   [15] ש', לוין, תורת ניהול המשפט. בתוך: האן, ד'., כהן – לקח, ד'., בך, מ'. (עורכים) ספר גבריאל בך. 690-693, 2011.   [16] ע"א 236/64 חברת "ארדה" בע"מ נ' כץ.   [17] ע"א 116/66 חלקה 62 גוש 6946 בע"מ נ' זמל.   [18] Rensik, J. (2014). The privatization of process: requiem for and celebration of the federal rules of civil procedure at 75 , 162.U. PA.L.REV(1973).     [19] י' רוזן – צבי, י', ההליך האזרחי. אלון הוצאה לאור. עמ' 48-52, 2015.   [20] ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי.   [21] עניין ביאזי.   [22] פרלמן, 2015. עמ' 115-116.   [23] רע"א 615/11 סופר מדיק (מדיק לייט) נ' Anton Hubner CMBH & CO. KG   [24] Resnik, J. (2000). Trial as Eroor, jurisdication as injury: transforming the meaning of article III, 113 Harv. L. REV. 924-926.   [25] הצעה לתיקון תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ג – 1988.   [26] Freedman, M.H. (1990). Understanding Lawyers ethics. New – York, 210-213.   [27] ג' ברזילי, ג', השפה הדו – ערכית של עורכי הדין בישראל: פוליטיקה ליברלית, כלכלה ליברלית, שתיקה והתנגדות. המשפט טו(1), 193-223, 2009.   [28] ש' לוין, השגות עקרוניות לריפורמה בתקנות סדר הדין האזרחי (תגובה להרצאתו של פרופסור גולדשטיין). משפטים יט, עמ' 675-678, 1990.   [29] ח' בן – נון, ע' גבריאלי, ייקוב הדין את הפשרה? לביקורת סעיף 79א לחוק בתי המשפט, תשמ"ד- 1984. הפרקליט מו 257, 2002.   [30] י' רוזן – צבי, רפורמה מיותרת ומזיקה. עורך הדין 28, עמ' 18-22, 2015.   [31] ברזילי, 2011.   [32] Lande, J. (2008). Developing better Lawyers and Lawyering Practices: introduction to the symposium on innovative models of lawyering, J. DISP. RESOL. 1.     [33] Menkel – Meadow, C., Porter – Love, P.,  & Kupfer, A., (2006). Mediation practice, policy and ethics. Pp-317-342.    [34] סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984.   [35] Mnookin, R., Peept, S. (2000). Tulumello, Beyond winning: negotiating to create value in deals and disputes.   [36] א' ברק, על הגישור, שערי משפט ג', 9-10, 20025.   [37] Mironi, M. (2007). From mediation to settlement and from settlement to final offer arbitration: an analysis to transnational business dispute mediation. 73 Intl J. ARB. MEDIATION. & DISP. MGMT. 52.   [38] Mironi, 2007.   [39] Ury, W., Brett, J.& Goldberg, S. (1989). Getting disputes resolved – designing system to cut costs of conflict. Pp 40-42.   [40] Riskin, L. (1982). Mediation and Lawyers. 43 OHIO ST.L.J 29, p- 43.   [41] Walde, T., (2000). Proactive mediation of international Business & inves    [42] פרלמן, 2015.  [43] Luban, D. (1983). The adversary system excuse, in the good Lawyer: lawyer`s role and Lawyer`s ethics, 83-100.   [44] מ' מירוני, על מגבלות הפישור ועל בשורת הגישור. דין ודברים ו, 487-489, 2012.   [45] Menkel – Meadow, C. (1999). The lawyer as problem solver and third – party neutral. Creativity and non – partisanship in lawyering, 72 TEMP.L.REV.785.   [46] שם, עמ' 67.                                                                         [47] ד' שוורץ, סדר דין אזרחי: חידושים, תהליכים ומגמות. הוצאת בורסי, 2006.   [48] ק' פרלמן, ק'. יישוב סכסוכים וחינוך משפטי חלופי/הולם למשפטן. משפט 7-10, 2013.   [49] Macfarlane, J. (2008). The new Lawyer: how settlement is transforming the practice of law 98. Pp- 60-62.   [50] Walde, T. (2004). Proactive mediation of international business & investment disputes involving long term contracts: from zero – sum litigation to efficient dispute management, 5 business.l.intel 99, p 100.   [51] Mnookin, R., Peepet, S. & Tulumello, A. (2000). Beyond winning – negotiating to create. Value in deals and disputes, pp11-25.   [52] Lande, J. (1998). Failing faith in litigation? A survey of business lawyers and executines opinions. 3 harv negotiation L.REV 1, p32.   [53] Cobb, S. (1993). Empowerment and mediation: A narrative perspective. 9 negotiation 245-251.   [54] י' אלרואי, הפישור השיפוטי והגישור. הרשות השופטת 29, 315-316, 1999.   [55] Shapira, O. (2008). Joining forces in search for answers: the use of therapeutic jurisprudence in the realm of mediation ethics, 2 pepp. Disp. Resol.j.243. p- 247.   [56] Goldstein, S. (1999). The utility of the comparative perspective in understanding, analyzing and reforming. Procedural Law 25.   [57] Love, 2000. Pp 95-96.   [58] Goldstein, S. (1997). Administration of justice and financial means, in Law in Motion 211.   [59] R.v Turner [1970] 2 Q.B 321   [60] Wasik, M., Gibbons, T. & Redmayne, M. (1999). Criminal Justice. Pp 378-391.   [61] Rubinstein, M., White, T. (1980). Alaska Ban on Plea Bargaining. In plea Bargaining 25.    [62] Miller, H., McDonlad, W., Carmer, J. (1978). Plea Bagaining in the united State 199-216.    [63] The final report to the Lord Chancellor of the civil Justice System in the England and Wales, entitled Access to justice, submitted by the Right Honourable the Lord Woolf master of the Rools in July , 1996.   [64] Goldberg, S., Sander, F. (2003). Dispute resolution negotiation mediation, and other processes ch3 – mediation 111-208.